בשנה האחרונה הפך צחי גניש (30), לאחד הדיג'ייז הכי מסקרנים ומיוחדים שפועלים בסצנה המקומית. הסטים שלו נשמעים כמו מסע - הם לא דומים לשום דבר אחר שקורה כרגע בסצנה המקומית במובן הכי טוב שאפשר. החיבור של גניש למוזיקה ולסצנה האלקטרונית התחיל כבר בגיל צעיר.
"בגיל 8 התחלתי לשחק עם תוכנת הפקה. לא היה תכנון או מטרה - זה פשוט קרה", הוא מספר בשיחה עם mako. כשהיה בתיכון החל ליחצ"ן מסיבות וגם לדגמן - ודווקא במסלול הדוגמנות החיבור התרחש. "מי שיצר את המוזיקה לתצוגה היה דיג'יי, והוא ניגן שם קטע של Âme ודיקסון - וזה פשוט העיף לי את המוח".
זה היה רגע משנה חיים עבורו. "פשוט התחרפנתי מהטראק והתחלתי לדבר עם אותו דיג'יי. הוא הזמין אותי לבוא איתו למועדונים. התחלתי לבלות כל הזמן, והייתי יוצא כל שבוע לברקפסט לשמוע מלא אומנים. הייתי מגיע איתו. לא עניין אותי הבילוי - עניין אותי ללמוד מוזיקה. לעמוד בעמדה, להקשיב, להבין איך בונים סט, איך עובדים עם קהל".
בלילה אחד בברוקלין, מצא את עצמו גניש מתאהב לגמרי במוזיקה - דרך סט של דיג'יי אחד: סאטורי, שגרם לו להרגיש דברים שלא ידע שאפשר לחוות דרך סאונד. "התחלתי לבכות באמצע הסט", הוא נזכר. "הרגשתי כאילו קיבלתי פטיש לראש. פתאום הכול נהיה ברור - שאני הולך לעשות מוזיקה, שזה מה שאני צריך לעשות". זו לא הייתה הארה דרמטית, הוא מדגיש, אלא תחושה עמוקה בגוף - לא החלטה, אלא ידיעה פנימית. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה מוזיקה יכולה להיות מעבר לצליל - שהיא יכולה להזיז לך את הנשמה".
לישראל הוא חזר כשהיה ברור לו בדיוק מה הוא רוצה לעשות. "חזרתי עם ברק בעיניים. לקחתי את מענק השחרור שלי ונרשמתי ל-BPM. אחר כך התחלתי לבנות את האולפן שלי וללמוד אצל זיו מטושקה ז"ל - ומשם התחלתי את הדרך שלי. בהתחלה ניגנתי רק פתיחות וקטעים של אחרים. לאט לאט התחלתי להכניס קטעים שלי לסט, לראות איך מגיבים. היום רוב הסט שלי מורכב ממוזיקה מקורית שלי. לפעמים נכנס קטע של מישהו אחר או קולאב שאני חלק ממנו - אבל הרוב זה שלי".
קשה לקטלג את המוזיקה של גניש תחת ז'אנר אחד, וגם הוא לא ממהר להכניס אותה למשבצת. "אני חושב שזו פשוט מוזיקת דאנס עם עומק", הוא מסביר. "זה דאנס, זה האוס, אבל גם מוזיקת עולם. זו מוזיקה שמגיעה מסקסיות, ממקום עגול, רגשי. אני אוהב לקחת את הקהל למסע".
מאותו רגע, גניש התחיל לצבור קהל - גם בישראל, וגם מעבר לים. רגע הפריצה הגיע במידברן 2021. "באתי לבד, ישנתי באחד הקאמפים על ספה. כשהתחלתי את הסט היו בקהל ארבעה אנשים - ובשלב מסוים זה פתאום נהיה 2,000. הסט הזה פשוט התפוצץ. הוא יצא לסאונדקלאוד ומאז התחילו להגיע הודעות והזמנות".
מאז גניש מנגן בכל מקום - מהאומן 17 וכפר הנוקדים בישראל, ועד לברנינג מן - לשם הגיע גם כבליין צעיר לפני כמה שנים, וגם כדיג'יי בשנה שעברה. "נגנתי בקאמפ MAXA, בתפר שבין שני סטים גדולים ומדוברים - מצד אחד הסט של אדם טן ומיטה גאמי, ומצד שני סט של WhoMadeWho. הייתי בדיוק בין שניהם - וכל מי שעבר ביניהם, עבר דרך הרחבה שלי. ולא ידעתי את זה בכלל כשקיבלתי את הסלוט".
גניש מחובר מאוד למוזיקת עולם - והוא לקח את זה הכי רחוק שאפשר, כשנסע למקסיקו והקליט אלבום שלם בג'ונגל. "נסעתי להופיע בפנמה, ואז חברה התקשרה אליי ואמרה לי: 'אני במקסיקו, קניתי לך כרטיס - בוא נטייל'", הוא נזכר. הוא נחת בלי תכנית, ומהר מאוד מצא את עצמו בג'ונגלים של מקסיקו. "ישנו שבוע בג'ונגל. פתאום שמעתי 40 ילדים שרים ומתופפים, וישר הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים".
הוא ביקש מהחבר המקומי לארגן לו אולפן וילדים מהכפר - וכך קרה. למחרת כבר היו באולפן, הקליטו, תרגמו, הדריכו. "הוא היה המדובב, אני הייתי האוזניים", הוא מתאר. מהחומר הגולמי הזה נולד El Infierno Verde - אלבום שמחבר בין מקצבים ילידיים מהג'ונגלים של מקסיקו להפקה אלקטרונית סוחפת. "הם קוראים לאזור הזה 'הגיהנום הירוק'. זה גם השם של האלבום - וגם התחושה. הכול שם חי, פראי, מבעבע. היה לי ברור שאני חייב לעשות עם זה משהו".
מאז הוא ממשיך לחפש צלילים שנטועים בתרבויות רחוקות. אחד מהם הוא ה-EP שיצר עם הרכב המוזיקה הבוכרית משפחת אלייב, Echoes Of Bukhara Pt.1. "שלחו לי שיר שלהם, ופשוט הרגשתי משהו. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות איתם - רק שזו מוזיקה שאני חייב להתחבר אליה", הוא מספר. "הגענו אליהם הביתה, שבוע אחר כך כבר היינו באולפן. הייתי צריך להסביר להם מה זה מוזיקה אלקטרונית - והם היו סופר פתוחים".
ומה הלאה? גניש רק מרחיב את גבולות השפה המוזיקלית שלו. הוא עובד על פרויקט בפרסית עם לירז צ'רכי, על חומרים באמהרית עם תמר רדה, ועל מוזיקה בפורטוגזית עם יוצרים מדרום אמריקה. כל זה קורה תחת הלייבל שהקים - El Attali Records, שנועד לתת בית לאמנים שחושבים אחרת. "אני מחפש אנשים שעושים מוזיקה עם עומק. לא שבלונה, לא נוסחה - משהו עם קוסמיות, עם אמת". השם, בתרגום חופשי "אל-אתה-לי", לא נבחר במקרה. "יש לי חיבור מאוד חזק לקבלה. אני לא לומד באופן פורמלי, אבל אני קורא המון, מרגיש את זה. זה תמיד היה איתי - מהרגעים הכי קטנים באולפן עד הדברים הכי גדולים על הבמה".
כמו הרבה אומנים ישראלים, גם הוא חווה פגיעה קשה אחרי השביעי באוקטובר, כשהסוכנות שלו בחו"ל ביטלה עשרות הופעות שתוכננו מראש. "לא אמרו לי מילה - פשוט נעלמו. ברגע ששומעים שאתה ישראלי - כל הדלתות נסגרות", הוא מספר. הסיטואציה לא הייתה רק מתסכלת, אלא גם מכאיבה. "פתאום אתה מרגיש שהמוזיקה שלך לא מצליחה לעבור את מה שקורה מבחוץ. שזה כבר לא עניין של סאונד או של קהל - זה פשוט פחד פוליטי".
עבור גניש, הקהל הישראלי הוא לא רק הכי טוב - הוא הכי חי. "אני חושב שהקהל הכי טוב שיש זה בארץ", הוא אומר בביטחון. "קהל עם לב, עם עומק, שמקשיב, שמבין אותך". רגע אחד במיוחד נשאר איתו. "ניגנתי אחרי השבת השחורה ובסוף ובן אדם בא אליי אחרי ואמר לי: 'אני חצי שנה לא יצאתי מהבית. הסט שלך זה הדבר הראשון שגרם לי לרקוד, לחייך, להרגיש חי'. אתה שומע דבר כזה - ואין משהו שיכול להשוות לזה".
אבל גם בתוך המציאות הזו, הוא מצא רגעים מפתיעים של חופש. כמו ההופעה בשוודיה, שהתבררה בדיעבד כמסיבת חשק. "אמרו לי שזו מסיבה בתוך וילה ביער, נשמע מגניב - ואז כשהגעתי, כולם הורידו נעליים בכניסה, מחולקים לשתי קומות, שטיחים, בלונים, והבנתי שזה משהו אחר לגמרי. התחילו ללטף לי את הרגל בזמן הסט", הוא צוחק. "לא ידעתי איך לנגן בסיטואציה כזו, אבל הבנתי שפה - הכול חלק מהמוזיקה. שאתה צריך להיכנס לאנרגיה המינית הזאת, האיטולית. להרגיש את מה שקורה - ולהגיב מתוך זה. בסוף זו הייתה אחת ההופעות הכי מלמדות שהיו לי".
במהלך השיחה גניש מדבר גם על נושא שפחות מדברים עליו בסצנה האלקטרונית - ההטרדות של דיג'ייז. "זה קרה לי כמה פעמים, במיוחד כשאני מנגן בלי חולצה", הוא משתף. "אנשים מרשים לעצמם לגעת, למשוך - וזה לא סבבה. זה הגוף שלי". מבחינתו, השיח סביב זה לא שייך רק לנשים - אלא לכולם. "צריך לדבר על זה. גם גברים חווים את זה. גם דיג'ייז".
בימים אלה הוא שוקד על מופע לייב חדש שיביא לבמה את כל העולמות שצבר, ומתכנן גם ליין מסיבות משלו - מקום שבו הוא במרכז. "אני רוצה לייצר ליין שהוא מרחב אחר - עמוק, רגשי, בטוח. מקום שבו מוזיקה פוגשת חוויה". לצד זה הוא ממשיך ליצור עם לירז צ'רכי, תמר רדה ואמנים מדרום אמריקה, כשהמטרה נשארת אותה מטרה: לרגש. "אני לא רודף אחרי טרנדים או הייפ. אם משהו מרגיש לי אמיתי - אני בפנים. לא משנה אם זה מול אלף איש או בשקט של האולפן. העיקר שזה יזיז משהו בפנים".
ובין ההופעות בארץ ובחו"ל לפרויקטים הבינלאומיים, גניש מקפיד להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. "אני חי חיים מאוד בריאים. לא שותה, לא עושה סמים. שומר על עצמי. לא משנה כמה טסים - משתדל לראות את המשפחה פעם בשבוע. אמא שלי לא מוותרת על קידוש", הוא אומר בחיוך. הוא גם שומר על קשר הדוק עם אחיו הקטן, חייל קרבי. "כל פעם שהוא יוצא מעזה - אני לוקח אותו ישר למסיבה איתי. זה הכי מרגש. גם שהוא חי - וגם שהוא רוקד איתי".
ובתוך כל המסעות, ההפקות והלייבים, נדמה שמה שמניע את גניש באמת - הם הרגעים הקטנים. חיוך ברחבה. חיבוק מהאח הקטן. טראק שנוגע למישהו בלב. "אם הצלחתי לגרום למישהו לרקוד, להרגיש, להתרגש - עשיתי את שלי. כל השאר זה בונוס".