חיים כהן נולד וגדל בקריית שלום והתחיל לבשל בגיל צעיר מאוד. הוא פרץ למסך בערוץ הראשון בשנות ה-90 ובשלב מסוים החליט לסכן הכול ולפתוח את המסעדה הראשונה שלו, "קרן". מ-2010 הוא השופט האהוב מ"מאסטר שף" ובהמשך עלה עם עוד תוכנית בישול, "המטבח המנצח". יומיים אחרי שבעה באוקטובר, הוא לקח שתי משאיות אוכל, ירד לדרום ובמשך כמה שבועות עבר ביישובים, בתי חולים ובסיסים, והכין לכולם אוכל.
בשיחה שקיים הערב (שישי) עם ארז טל בתוכנית "מה באמת קרה שם?", הוא דיבר על הילדות בה עזר לאמו לנקות משרדים, הדרך שעשה בעולם המסעדנות ומכונית האספנות האהובה שנגנבה ועכשיו "לומדת ערבית".
יש אצלכם ביום שישי בערב ארוחה משפחתית? אתה מצליח להפתיע לפעמים?
"לא, אני גם לא חושב שצריך להפתיע, זה לא מסעדה שאני צריך לחדש כל הזמן. ההורים שלנו עשו ביום ראשון, ביום שישי ובחגים אותו אוכל, זה כל הזמן חזר על עצמו ואנחנו מתגעגעים לזה בתור ילדים, אז זה עוגן".
כהן מפעיל בזיכיון את מזנון הכנסת, מה שגורם לו להיות קרוב במיוחד לפוליטיקאים והוליד אפילו הצעות להצטרפות: "היו הרבה הצעות, אפילו מפלגה של דתיים אחת, בלי לנקוב בשמות". הוא סירב לכולן, אך הוא לא נמנע מלהגיב לאירועים שקורים במשכן. בתגובה לקטע בו סגן השר אלמוג כהן אמר על חברת הכנסת מירב בן ארי כי "יש לה קול של עושה ספונג'ה", הוא כתב פוסט תגובה נזעם: "יש דור של עושות ספונג'ה, כמו אימא שלי, שבסיטואציה אחרת יכלה להיות אפילו מנהיגה, מנכ"לית".
ממש התעצבנת עליו.
"היא מצאה את עצמה ככה ופירנסה בכבוד עם ראש מורם וגאה וכן, יש לזה מחיר. אני הייתי עוזר לה ואני יודע מה זה לרדת חמש קומות כפוף, לנקות, לא עם מקל, אלא ממש מדרגה-מדרגה. אין סיבה ללעוג, זה דור שבאו ועשו מה שאמרו להם, שמו אותם איפה שהיה צריך, לא אמרו מילה, באו לבנות את הארץ, ארץ ישראל הייתה הכותרת. אנחנו דור שבא לפרוע את השטרות, יש שפע, אז עכשיו לבוא מהכנסת ועוד נבחר ציבור, אני יכול להגיד לך שזה היה כמו אגרוף בבטן. תוך שנייה כתבתי את זה, זה לא שחשבתי מה לכתוב, כתבתי כאב עממי".
עד כמה הרגשת אפליה על רקע עדתי בילדות שלך ובחיים בכלל?
"אף פעם, גם הבדיחות על כורדים זה היה פולקלור, אפילו בשכונה צחקו אחד על השני. כשאני שומע את דודי אמסלם, אני רוצה להגיד - אתה לא יכול להרגיש כל הזמן מקופח. כן, יש את המקפח ויכול מאוד להיות שאם אתה, במנטליות שלך, כל החיים תרגיש מקופח, גם אם הוא ייעלם ויפסיק לקפח, אתה תמשיך להרגיש מקופח. אז גם לנו, או למי שמרגיש מקופח, יש אחריות לצאת מזה. אני כן יכול לראות את הגזענות ואולי קיפוח, אבל אני חושב שהגעתי למה שהגעתי בעשר אצבעות, בלי שאף אחד אמר לי 'אתה אולי מזרחי, בוא ניתן למישהו אחר'".
אמו של כהן ניקתה בין היתר במשרדי מפלגת "העבודה", דבר שעשוי היה להיות לא פשוט באותה תקופה למשפחה ממוצא מזרחי: "היא דווקא העריצה את שמעון פרס מאוד, קראה ספרים שלו. אבא שלי היה ימני ממש, בגין ושמיר, אצלנו חודשיים לפני בחירות רק מריבות בבית וכל השכונה גם כן. היא הייתה היחידה בשכונה שהייתה 'מערכניקית', אז היא הייתה צועקת והיו צועקים עליה, אז היה בית חצוי מבחינה פוליטית".
עזרת לה גם לבשל?
"לא, זה לא סתם הכאב הזה של הגב, בבוקר היא עבדה בבתים, בישלה וניקתה, אחר הצהריים את המפלגה, המדרגות והמשרדים. כשהיא הייתה מסיימת שם, היה בנק הפועלים ליד קולנוע פריז, אחר כך יש שם ברחוב הירקון עוד משרדי נסיעות, כל יום, זה לא פשוט. היינו מסיימים את מפלגת 'העבודה', הייתי פותח את בנק הפועלים, מתחיל לרוקן סלים ומאפרות ואז היא הייתה מגיעה וכך הלאה".
אמא שלך לא התלהבה מזה שאתה בחרת בתחום.
"היא רצתה עורך דין או רופא כי היא עבדה אצל פולנים, אז היא שמעה את זה, אבל אני יכול להגיד לזכותם, לזכות שניהם, שהם תמכו בי. לא משנה שהבחירה שלי אולי לא הייתה לרוחם, הם תמכו, עזרו ועבדו איתי גם במסעדה כל הזמן".
גדלת בקריית שלום, בן יחיד ואמרת שהבית שלכם היה סוג של בית מקלט לילדים. מה זה אומר?
"המשפחה הפכה להיות משפחת אומנה כזאת, שמביאים באמצע הלילה פתאום ילדים שהוציאו אותם מהבית בגלל כל מיני בעיות של ההורים. ההורים שלי אולי רצו שיהיו לי אחים או שיהיו עוד ילדים בבית".
הם ישנו איתך בחדר?
"כן, ישנו ביחד, שמים מזרונים על הרצפה, אני יכול לקום בבוקר ויש ילד. תמיד הסבירו לי, ידעתי למה לצפות, אבל הייתי קטן, היו לי אחים לרגע".
מה נשאר מהילד הזה מקריית שלום שעזר לאמא?
"אני חושב שנשאר אותו ילד, כמו שאני אומר לחברים שלי המצליחים 'תנשמו אוויר מלמטה, כי למעלה אין חמצן ואפשר לקבל סחרחורת'. אני גם יודע שהחיים מאוד שבירים והכול יכול להתהפך עליך, אין לי עכשיו אופי להיות עם האף למעלה או משהו כזה".
ההורים שלך הספיקו לראות אותך מצליח?
"אמא שלי, בשלושה וחצי השבועות האחרונים בחייה היא הייתה בהוספיס בתל השומר והיא הספיקה לראות את 'שום פלפל'. כל יום שישי, היא דרשה שיוציאו את כל הגוססים ללובי, שם הייתה טלוויזיה, והיו שמים אותם במעגל והיא הייתה אומרת 'אתם רואים, זה הבן שלי'. היא הייתה גאה, אבא שלי פחות, הוא קיבל אירוע מוחי והוא קצת התנתק, שזה אירוע מאוד קשה בשבילי. אתה מגיע ואבא שלך לא מזהה אותך, הוא ממש כאילו הוריד מסך".
בבוקר של שבעה באוקטובר, כהן התבשר כמו כולנו על האירועים הקשים והחליט לעשות מעשה: "פתחתי את הטלוויזיה, ראיתי חדשות וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לקחת משהו ולרדת. התקשרתי לחבר מחברת 'אשטרום', שיש להם שני פוד-טראקים, זיוודנו אותם בציוד מתאים ויום שני בבוקר כבר ירדנו. היינו יומיים רצוף בסורוקה עם שני פוד-טראקים כשרים, בשרי וחלבי, הגענו לחיילים ולמפונים. אני זוכר שלא רציתי להצטלם עם כל מיני מפקדים גדולים, מדהימים, כי אחר כך אני יכול לפגוש אותם כמודעת אבל".
הגמר של "מאסטר שף" צולם במהלך המלחמה ומאוד התרגשת.
"אתה יודע, לפני הרבה שנים ב'שום פלפל', התארחתי אצל איזו משפחה כורדית ליד בית שאן והיו שם שלוש אחיות מאוד מבוגרות, בנות 90, הן ברחו מעיראק. ביקשתי מהמבוגרת טיפ לחיים, מה הסוד, היא אמרה 'ארץ ישראל', זה ישב לי. מדינת ישראל היא מעל הכול, אנחנו נמצאים בתקופה של שני מחנות ש'מדינת ישראל' היא לא הכותרת. אני מסתכל כמו ילד מהצד ואומר 'אתם השתגעתם? אין לנו מדינה אחרת'. אם אנחנו לא נעצור את הרעל שיורים אחד על השני אנחנו לא נהיה פה וחלק משבעה באוקטובר זו החולשה הזאת".
באחת התוכניות של "מאסטר שף" כהן ושותפו לחבר השופטים אייל שני נקלעו לוויכוח, כשאת המתח בין השניים הוא בחר לשבור בנשיקה. כהן סיפר על הרגע המתוח: "יש איזה רגע שזה נהיה שני תרנגולים, אתה צריך לשבור את זה. כשהמתמודדים מסתכלים, רואים שזה עולה לטונים ופתאום זה אחד מול השני, היה צריך לשחרר את זה".
נכנסת לעולם הזה של המסעדנות בגיל 17 כעוזר מלצר, מה זה?
"קראו לזה פיקולו, היום זה ראנר, זה היה כמו להיכנס לאטמוספרה בשבילי, באתי מקריית שלום, עולם מאוד שמרני. זה היה בורדל, ראיתי בחורות עם בחורות, בחורים עם בחורים, גבר עם מלא בחורות, לא הבנתי מה זה הדבר הזה".
שותפה אחרת של כהן על המסך, רותי ברודו, הצטרפה לתוכנית וסיפרה איך בזכות ההתעקשות שלו אובחנה אצלה בזמן מחלת הסרטן: "עשינו אז את "MKR" ולי היו כאבי בטן, אבל אני לא סובלת בשקט, אני מייללת. אחרי זה חיים אמר לי 'תקשיבי, תלכי לבדוק, אל תזניחי את זה, אמא שלי מתה מכאבי בטן'. הלכנו לעשות בדיקה והשאר היסטוריה, מצאו סרטן המעי הגס, כמו של אמא שלו, יש בינינו קשר מיוחד".
הוא הציל את חייך, חד משמעית.
רותי: "בסוף, מכיוון שהכאב היה כזה בלתי נסבל, כנראה שהייתי הולכת גם בלי חיים לרופא".
חיים: "אם אמא שלי לא הייתה מתה מכאב הבטן הארור הזה, אולי לא הייתי אומר לה, אבל זה ישב לי בראש, לא קיבלתי את זה שיש איזה כאב בטן".
הוא הביא אותך לטלוויזיה, את לא מצטערת?
"לא, טלוויזיה זה עסק קשה בדיוק כמו העסקים שלנו. אני לומדת מחיים מהיום שנפגשנו והתחלנו לעבוד ביחד, כל הזמן. יש איזה משהו שנותן מקום, שזה לא קורה תמיד בטלוויזיה. אני אף פעם לא אומרת לו את זה, אבל הוא נותן לכולם את המקום, את זה אני מתה ללמוד ממנו".
שפים של מסעדות הם הרבה פעמים על הקצה. חיים, אתה נראה לי הכי שפוי ובכל זאת שברת פעם צלחת ב"קרן".
"אני לא רוצה שיחזיקו את הצלחת עם הבוהן והיה אחד שכל הזמן הערתי לו. אני אגיד לך מה קרה מאז, לא ישנתי בלילה אחרי זה, הוא נעלב ומאז נגמר הסיפור, אני לא שובר צלחות".
בין הופעותיו בטלוויזיה אפשר למנות גם את השתתפותו בעונה השנייה של "הזמר במסכה" בתור התמנון: "זו הייתה חוויה, זה כאילו חזרתי לרחם, למרות שאני לא זוכר שום דבר מאז. היה הדבר הזה שאתה מוגן ואף אחד, לא משנה מה, לא יודע. זה היה כאילו להסתכל החוצה מאיזשהו מקום, הייתה חוויה מהממת".
החלטה אחת שלו שעוררה רעש הייתה פתיחת המסעדה שלו בתשעה באב, שהובילה לביקורת כזו שגרמה לו להתחרט: "זה היה באמת בשקט, בצנעה ולא לנקר עיניים, אבל מהרגע שנהייתה כתבה וזה פגע באנשים, לי אין שום עניין לפגוע באף אחד. זה לא עניין של הכסף של אותו יום, יש פה ציבור שיש לנו אחריות אליו, אז מהרגע שזה יצא ככה וזה פגע באנשים סגרנו, צריך גם לדעת לעשות את הדבר הזה".
כמה זמן השקעת בשיפוץ של האלפא?
"קניתי אותה כגרוטאה וחיכיתי 15 שנים לשפץ אותה, חיכיתי כדי שיהיה לי מספיק כסף לשלוח אותה לחו"ל, רציתי סדנה של מכוניות איטלקיות. שלחתי אותה לפולין, לסדנה של איטלקים ובאמצע הודיעו לי שהם פשטו רגל ונעלמו. נסעתי לוורשה, מצאתי אותה באיזה כפר ושלחתי אותה ישר לסדנה ליד מילאנו".
אתה באמת במשא ומתן עם הגנב?
"כן, הוא רוצה סכום שאני לא מוכן לשלם. אני עכשיו לא עונה לו, העברתי את זה למתווך שמדבר בשפה שלו, חורה לי שבכלל אני צריך להתעסק עם זה. ביום שפרסמתי את מספר הטלפון כדי שהוא יתקשר אליי, לא חשבתי מה זה יעשה. המדינה רעשה, זה יצא מכל פרופורציה ואפילו אמרו לי לבוא לחדשות לדבר על זה. גם בסיטואציה שקיימת, קל לי לוותר על האוטו, יש חטופים, מלחמה, הרוגים - פרופורציה. אי אפשר לבכות על פח עם ארבעה גלגלים.
הייתי אומר לך ללכת על איזה רכב חשמלי, אבל זה בערך כמו לשלוח שף למקדונלד'ס.
"דווקא מקדונלד'ס זה לא רע, כשאני טס לחו"ל, אני רעב ויש לי לא מעט זמן לחכות, אני מסתכל על כל דוכני האוכל והכי בטוח זה מקדונלד'ס. התעשייה פיצחה משהו שיש לו חיים לשנים, אנחנו משנים כל הזמן".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"המשפחה שלי, הילדים שלי ואשתי, זה הישג עצום בעיניי. כשאני מסתכל עליהם, ילדים עם ערכים, אני חושב שאם הסבתא שלהם הייתה בחיים, היא הייתה גאה מאוד, אני גאה בהם".
ביום הולדת 50 אשתך קיבלה ממך משהו מיוחד.
"בחרתי 50 שירי אהבה והדפסנו ספר, תמיד ביום הולדת שמים נר נוסף לשנה הבאה, אז השיר הנוסף היה שיר שאני כתבתי לה, הוא היה מודפס על נייר, מקופל. כשהיא פתחה הייתה מעטפה מודבקת, ובתוך המעטפה היה השיר וכמובן בכינו. זה שיר שמספר על כל הדרך שלנו, שלפעמים גם לא הייתה פשוטה ותמיד היינו ביחד".
זה מרגש.
"היא מהממת ובאמת מגיעה לה. כשראיתי אותה לראשונה וחיזרתי אחריה היא לא שמה עליי, בסוף זו הייתה אהבה ממבט ראשון שלי. השתוללתי סביבה, אתה ראית איך יונה מחזרת? רקדתי סביבה. תמיד ידעתי מהרגע הראשון שזאת היא".
אתה עובד מאוד קשה, עד מתי?
"אני ואייל (שני) מגיל 60 כל הזמן מדברים, מה נעשה? הוא ואני עובדים כמו חמורים ואנחנו צוחקים על עצמנו שכבר חמש שנים אנחנו מדברים על הפרישה שהייתה צריכה להיות כבר לפני חמש שנים. אני נהנה, אני אוהב את זה, זה חשוב לי להצליח, לא פחות מהיום הראשון. זה חשוב לי שנהנים מהאוכל, זה חשוב לי להיות הכי טוב ולעשות את זה הכי טוב, לא בגלל תחרות, אלא בגלל שאני פשוט ככה גדלתי, ההורים שלי חינכו אותי למצוינות".
אם היית מנה, איזו מנה היית?
"חציל, אין בכלל ספק, חציל אצלי במטבח, אצל אמא שלי, היה נורא משמעותי, יש לו הרבה פנים. הוא בדרך כלל משרתן של מנות אחרות, חציל רומני, חציל בטחינה, חציל במיונז, סלט חצילים, הוא אף פעם לא מופיע לבד. היום יותר ויותר נותנים לו כבוד, אבל אני מרגיש משרת, אני גאה ושמח על כך".