בגיל 24, עם הג'קט הצהוב והכתף החשופה, ריטה סימנה את שביל הפריצה. היא התחילה הכי חזק שלה, ומאז היא רק הגבירה. עם להיטים בלי סוף, היא מופיעה בבמות הכי גדולות. היא שרה ברדיו, עם רמי ובלעדיו, היא שיחקה בתיאטרון ובקולנוע, בטלוויזיה, כתבה שני ספרים והדליקה משואה - בימים שהיא עוד הייתה קונצנזוס. ריטה זכתה בכל הפרסים, ומעכשיו אפשר לקרוא לה - ד"ר ריטה, לאחר שזכתה בתואר לשם כבוד. לאחרונה היא חגגה יום הולדת.
את מרגישה בת 63?
"לא. מעולם לא הייתי במקום יותר מדויק, נכון וטוב ושלם מאשר עכשיו".
בשנת 1996 אמרת: "אני מתפללת לאלוהים שזה לא ייגמר. אני מנסה לחשוב מה יקרה כשאהיה בת 60 - והורגת אותי המחשבה שיום אחד אצטרך להפסיק לשיר"
"אי אפשר לדעת, כשאת בחורה בת 24 גיל 60 נראה רחוק".
בגיל 63, את מרגישה שהתעייפת?
"אני אגיד לך את האמת. הייתה תקופה שאמרתי זהו, אולי אני צריכה לפרוש, אבל מהר מאוד המחשבה הזאת נעלמה לי".
"חור ענק בלב"
הגענו עם ריטה לכיכר החטופים בת"א. היא הייתה מהאומנים הראשונים שהתגייסו למאבק להשבת החטופים. "זה מקום עצום מאוד", היא אומרת. "הייתי פה הרבה, שרתי כמה פעמים".
אם אחת הבנות שלך הייתה נחטפת לעזה?
"את יודעת שאני חושבת על זה הרבה?"
תראי כמה זמן אנחנו בוכים. האמנת?
"לא. לא חושבת שמישהו האמין שזה יהיה כל כך הרבה זמן וארוך, זה לא נגמר. זה כמו משקולת של 30-20 ק"ג שאתה קם איתה או איזה חור ענק בלב. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לחיות את היום. כל הזמן יש את הבושה שעוד לא החזרנו אותם. אני מתביישת ללכת לארוחה משפחתית, שאני מחבקת את הבנות שלי, את האחיות שלי. איך אנחנו יכולים להמשיך באיזה שהוא סוג של חיים כשעוד לא החזרנו את החטופים?".
ב-40 שנות קריירה, ריטה הצליחה לשמור את עצמה מחוץ למחלוקות הכי קונצנזוס שיש, ממלכתית. מעולם היא לא הסתבכה באמירות שנויות במחלוקת, אבל המלחמה, ובעיקר היחס לחטופים זיעזעו גם אותה. אפילו ריטה לא יכולה לשתוק עוד.
"ישר אנשים אומרים 'זה פוליטי'. זה לא פוליטי. אני רק דואגת ערכית לעם שלי, כולנו באמצע. שום קיצוניות לא טובה - לא משמאל ולא מימין. אני תמיד רואה את עצמי בתפקיד של המחברת. זה מה שאני רואה בכל הופעה והופעה שמגיעים כל שכבות הקהל".
הבנת את ירדנה ארזי שסירבה להדליק משואה השנה?
"אני מבינה. יש כל כך הרבה בעיניי תוהו ובוהו. אני לא הייתי רוצה לקבל להשיא משואה בשנה הזו. משהו מרגיש כבר לא נכון. לא יודעת. משהו צריך להירגע, להיהפך למשהו אחר. חובה ללכת לבחירות כמה שיותר מהר".
זה מה שאת מרגישה?
"כן. "מה שקרה ב-7 באוקטובר, זה משהו שאני חושבת שכל אחד מאיתנו לא יכול להתכנס לתוך המקום הפרטי שלו ולהתעלם מהאסון הכי קשה שקרה למדינת ישראל. לכן אנחנו צריכים להגיד בעדינות, בחמלה, באהבה לעם שלנו, לשאול את השאלות".
"יש לי מלא צלקות"
ריטה פגשה בכיכר החטופים את אורי רכס, חייל שנפצע אנוש בלחימה בעזה. "אתה בא לחזק כאן?", היא שאלה. "כן. אני גם צריך חיזוק. ואני גם אתן להם קצת, לא?", הוא השיב. "הדבר הכי טוב גם כשקשה - הוא לחייך".
לאישה חזקה מותר להיות חלשה?
"אני תמיד חשבתי שאני שבירה וחלשה. ואני הבנתי שחוזק בחיים האלו זה לתת לרוח לנענע אותך ממקום למקום ולא להישבר".
אז אין לך צלקת?
"יש לי מלא צלקות, בטח".
לאהבה נכזבת?
"אני חושבת שגירושים ולהיפרד מאהבת חייך זה לא צלקת, זה שברון לב. רמי ואני גדלנו ביחד, היינו בני 17. אז להיפרד ממישהו שגדלת איתו אחרי 29 שנים - זה כמו לחתוך תאומים סיאמיים".
הרגשת שנכשלת כשהתגרשת?
"תמיד יש תחושת כישלון".
אני אומרת בעצם למה? תמיד מחליפים מכונית, קבוצת כדורגל, חברות, אז בסדר - מחליפים גם בעל
"היום אני לגמרי מאמינה בזה. כל שבע שנים צריך להתחתן מחדש".
אפשר להתגרש יפה
"אני לא חושבת שהתגרשנו יפה. היו הרבה שנים שזה היה מאוד בנפרד. חשבתי שלעולם לא אשיר עם רמי. אבל הזמן עושה את שלו. אני זוכרת שאחרי 14 שנה שנפגשנו, אמרנו שננסה לשיר יחד. נפגשנו, הוא עם הפסנתר, והתחלנו לשיר. לא היינו מסוגלים להסתכל בעיניים האחד של השנייה. זה היה מטורף".
כשרמי לצידה, אומרת ריטה: "הקארמה הזאת האומנותית והמוזיקלית שלנו, זה היה מטורף. זה כאילו מעולם זה לא הופסק. זה היה קסם, זה היה פלא. הוא המורה שלי, הגורו שלי מגיל 17. הוא זה שלימד אותי הכל, ואני חייבת לרמי כל כך הרבה".
"זה הכול קיים אצלך", משיב לה רמי. "סך הכול צריך איזה מישהו שרק יגיד כמה את נהדרת. זה הכול, רק צריך להגיד את זה".
זה לא מובן מאליו להיות גרושים וחברים טובים ומפרגנים
"זה לוקח זמן. זה לא קרה ישר מהשנייה הראשונה", אומרת ריטה. רמי מוסיף: "האושר הגדול זה החיבוק המשפחתי. אני לא ישן בלילה לפני שריטה מופיעה, אני בהתרגשות".
עולה לך להתחתן שוב?
"אני חושבת שבשלב מסוים אפשר - לא להתחתן כדת וכדין - אלא כמו שמשי אומרת 'לחגוג אהבה'".
"כן, אני מאוהבת"
בשנה וחצי האחרונות ריטה חוגגת אהבה עם בן זוג חדש: יניב ינקוביץ'. איש עסקים מצליח, בן 51, גרוש ואב לשניים.
ספרי לי קצת עליו.
"הוא בן אדם מאוד פרטי, מאוד צנוע. קשה לו עם המצלמות. כשהולכים לבית קפה או לטייל - כולם מסתכלים. לא כל בן זוג יכול לסבול את הדבר הזה, שכל הזמן רוצים לגשת ולדבר איתך, להצטלם איתך או להסתכל עלייך. אני כל כך הרבה שנים בתוך זה, שאני יכולה להיכנס לתוך 'בועה' והבן אדם לידי יהיה לו קשה".
את מאוהבת?
"כן, אני מאוהבת. זה התחיל מסוג של חברות וזה הפך לזה. אני כל הזמן רוצה לפנק אותו, להכין לו אוכל. בגלל המשהו המאוד צנוע ונקי הזה".
איתו היית רוצה לסגור את החיים?
"הלוואי, אמן. אני אשמח. זוגיות זו עבודה".
ואת עובדת בזה?
"אני מאוד משקיעה, מאוד. אני חושבת שלפני זה לא יכולתי. כל השנים לא יכולתי להתייחס לזוגיות בצורה רצינית כי הבנות שלי היו לפני הכול. נכנסו לחיים שלי שני גברים, אחד מהם זה בן הזוג שלי ואחד זה יהונתן הנכד שלי. אני עכשיו סבתא".
את סבבה עם ההגדרה?
"כשהוא היה בן שנה וחצי, כל הזמן אמרנו איך הוא יקרא לי? מה הוא יקרא לי סבתא?"
את סבתא טובה?
"אני רוצה לספר לך שהייתה לי הופעה בזאפה בשישי בצוהריים. אחרי הופעות אני די גמורה, נגמרו האנרגיות. לקחתי את האוטו, נסעתי, וירדתי איתו לגינה. פתאום מגיע זוג, מסתכל עליי: 'אימאל'ה אנחנו בהלם. עכשיו חזרנו מהופעה שלך'".
השינוי בקריירה אחרי 40 שנה על הבמה
בקרוב ריטה תהיה סבתא לשניים, אחרי שמשי הודיעה שהיא מצפה לאח או אחות ליהונתן. הזמן לא עוצר.
בגיל 63, את מרגישה את האפקטים של הגיל?
"אין ספק שהגיל עושה את שלו. אני צריכה יותר לטפל בעצמי. הבוקר הוא יותר ארוך, כל מיני דברים שאני עושה כדי לשמור ולהישמר. אימא שלי כל הזמן אומרת - זקנה זה דבר אכזרי מאוד".
את מסכימה איתה?
"כן".
בגיל 63 ריטה רוקדת ומטריפה את הקהל, במופע החדש שלה "בואו נרקוד".
ברמה העקרונית, את אמורה לנוח מתחת לעץ קוקוס בתאילנד. במקום זה את מתחילה להרקיד. יש לך כוח ריטה?
"יש בי חלק שרוצה להיות בחופשה בתאילנד, אין ספק. אני חושבת שאני בן אדם הרבה יותר שמח וער כשאני יוצרת וכשאני מחדשת ועושה דברים".
"מוזיקה הצילה אותי", משתפת ריטה. "גדלתי בבית שבור עם אבא חולה, עם הורים שרבים אחד עם השני. הורים כל כך חסרי אונים במדינה חדשה, הכול היה מפורק. הדבר היחיד שהיה בו איזה שהוא ניצוץ של אור ותקווה - היה המוזיקה".
האם נתקלת בגזענות?
"המקום היחיד שנתקלתי בו בגזענות היה בילדות, כשעליתי לארץ בת 8. להיות פרסי היה משהו נלעג. אבל זה נחלת העבר מזמן. סתם בכוח מנסים לחלק בינינו ולהביא דברים מהעבר, מהאוב, בגלל רצונות פוליטיים".
הצליחו? עם ישראל מחולק?
"לצערי זה קצת מתחיל להתפרק ולהיסדק. חבל, הילדות שלי כבר 'מעורבבות', של כולנו".
מה תגידי לעצמך רגע לפני שאת עוצמת עיניים הלילה?
"אני חושבת שהילדה בת ה-8 שעלתה מאיראן, חסרת האונים הזו, שלא יודעת מה קורה ושהכול מעורער סביבה, שהחלום התגשם ואפשר ללכת לישון בחיוך. זכיתי באהבה ענקית מעם שלם למשך כל כך הרבה שנים - 40 שנה".
המופע הבא של "לטס דאנס" יתקיים ב-24 ביוני בהאנגר 11בתל אביב
תחקיר: יעל יפה, הפקה: לילך ליכטנברג, בימוי ועריכת וידאו: ערן ואקנין