היא החטופה הראשונה שחולצה מהשבי, והיא עדיין בין הבודדים ששוחררו במבצע חילוץ. שנה ושבעה חודשים אחרי, אורי מגידיש מוכנה לספר בפעם הראשונה על מה שקרה בלילה ההוא ועל כל מה שעבר עליה עד הרגע שבו קיבלה את החופש שלה בחזרה.
"המחבלים נכנסים למיגונית באופוריה, לא אשכח את החיוכים שלהם"
בבוקר 7 באוקטובר, היא מוצאת את עצמה במיגונית בנחל עוז, אליה רצה עם חברותיה כדי למצוא מקלט. כשהמחבלים מתחילים לסגור על החלל הצפוף, הם משליכים רימון לתוך המיגונית, וכשאורי מרימה את ראשה, היא רואה מראה שחרוט בה עד היום. "אני רואה עוד מישהי נלחמת בכריעה עם פיג'מה, לא ידעתי איך קוראים לה אפילו - ואני יודעת שהיא הגיבורה שלי כרגע". הגיבורה הזאת של אורי היא עדן נימרי, מפקדת צוות רוכב שמיים שנלחמה במחבלים עד הכדור האחרון.
"אנחנו רואות למעלה מ-40-30 מחבלים נכנסים למיגונית באופוריה, הם בהכי שמחת חיים שיכולה להיות והם נכנסים והם מסתכלים עלינו בחיוך, אני לא אשכח את החיוכים שלהם", היא משחזרת. "אני אפילו לא זוכרת איך הם נראים, אבל אני זוכרת שהם חייכו. והם מסתכלים עלינו והם בוחנים מי חיה ומי לא".
"בטעות יצרתי קשר עין עם אחד המחבלים שם, הוא הצביע עליי ולקחו אותי ראשונה. הם מעלים אותי לג'יפ, אומרים לי להתכופף ולהיכנס מהר לקדימה של הרכב". אורי לא יודעת שבחלק האחורי של הרכב נמצאת איתה גם נועה מרציאנו, החברה הכי טובה שלה. עכשיו המחבלים מכניסים לרכב גם את התצפיתנית נעמה לוי, שהגיעה רק יומיים לפני לבסיס. כשהן עמוק בתוך עזה, אורי ונעמה מופרדות מנועה והן מועברות לדירת מסתור. בין השובים שמתחלפים יהיה אחד שיהפוך בקרוב לסיוט שלה. "יש לו אקדח והוא כאילו, הבוס כזה", היא מתארת.
"ככל שעוברים הימים, הבוס, פשוט הרגשתי שבעיניים שלו שהוא רואה דברים עליי, מסתכל עליי לא כמו שבן אדם רגיל מסתכל", הוסיפה. "הוא מתחיל להתקרב ולגעת כשאני לא רוצה, ואני אומרת לו: 'אני לא רוצה, תתרחק ממני'. במצבים שסתם הייתי יושבת בספה הוא היה עובר ונותן איזו טפיחה בישבן או נוגע במקומות שלא צריך לגעת. וגם הייתי פצועה בחזה, אז הוא היה נגיד שואל מה עם הפציעה ומנסה לנצל את הפציעה כדי להסתכל ולראות. ואני לא יודעת, אני איתו והוא זה שכביכול שומר עליי במקום הזה ואני לא יכולה להתנגד לו, כמה שאני צריכה".
"כשהגעתי לא חשבתי על זה בכלל ורק אחרי כמה חודשים, השלמתי עם זה שזו הטרדה מינית ועברתי את זה וזו לא בושה שעברתי את זה. אני יודעת שאני לא אשמה וזה לא שיכולתי למנוע את זה, אבל בסוף, תמיד יש את ה... מה אם הייתי עושה ככה, ומה אם הייתי עושה ככה? ואלוהים יודע מה היה קורה כאילו, אם היינו בדירה הזאת יותר זמן".
"קרסה עלינו התקרה, אחד מהשובים מת באותו הרגע"
בשבת השלישית שלה בעזה ההפצצות של חיל האוויר שמהן כל כך חששה מגיעות לדירה שבה היא נמצאת. "קרסה עלינו התקרה וכל הבית היה אש. אחד מהשובים מת באותו רגע ואני לא הרגשתי אפילו שנפצעתי". היא תגלה רק אחר כך שיש לה שבר בגולגולת. ועכשיו המחבל היחיד ששרד, "הבוס", בורח ביחד איתה מהדירה.
אורי "והבוס" מגיעים לבית חולים קרוב. "ואני כאילו מתחילה לאבד איזון, כל החדר מסתובב לי. אחד מהרופאים מדבר איתי באנגלית ואומר לי שהולכים לתפור לי את הראש עכשיו ואת הפנים", שיחזרה. "הם מתחילים לנקות לי את האזור של הפה והם לא מרדימים את האזור. זה היה כאב שאי אפשר לתאר אותו, בחיים לא הרגשתי כאב כזה. ואני מנסה להחזיק במשהו, אין לי במה להחזיק, כולם מעיפים את הידיים שלי, הם אומרים לי לשתוק, הם אומרים לי לא לצרוח".
"ידעתי שברגע שיש חילוץ, הם הולכים להרוג אותי כדי שלא יחלצו מישהו חי"
אחרי לילה ארוך בבית החולים העזתי, מחבלים שהיא לא מכירה מעבירים אותה לדירת מסתור חדשה. "ידעתי שברגע שיש חילוץ, הם הולכים להרוג אותי כדי שלא יחלצו מישהו חי". היא מספרת. "הם אמרו שאם יש חיילים ישראלים בדלת, יהרגו אותי קודם. אני זוכרת שהלב שלי היה בתחתונים מהפחד הזה שיבואו לחלץ אותי".
כשלוחמיה של היחידה המבצעית מתמקמים מחוץ לדירה, אורי עדיין ישנה. סמוך לשעה שתיים בלילה ניתן האות לפעול. "אני מתחילה לשמוע רעשים של ירי ואני מבינה שמשהו קורה", היא משחזרת. "יש חילופי אש בחוץ. ואז כשאני מבינה שקורה משהו, אני הולכת מאחורי המקרר ואני מתכווצת, אני יושבת עם הברכיים, עם הראש בין הברכיים ומסתירה את האוזניים". אורי נזכרת ברגעים הדרמטיים האלו של החילוץ הבלתי נתפס. "אני צועקת בעברית, אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה חילוץ".
"הוא לוקח אותי – ואנחנו רצים"
אין עליו שום סימן מזהה. מול אורי עומד עכשיו לוחם שנראה מקומי לגמרי. "זה קונפליקט שאני עד עכשיו חושבת עליו, שאין לי מושג, יכלו לחטוף אותי שוב, ברמה כזאת.
זה היה יכול להיות עוד בן אדם שבא לחטוף אותי, אבל אני הולכת איתו, הוא לוקח אותי - ואנחנו רצים". אורי והמחלצים מגיעים לרכב, "מתחילים נסיעה ומדברים אליי בעברית. זה שלקח אותי, זה שרץ איתי מדבר אליי ודואג לי ובודק אם נפצעתי ובודק אם קרה משהו. אני זוכרת שאני מחליפה איתו מבטים ואני רואה כמה הוא מתלהב. רק אחרי שחזרתי והתאקלמתי קצת, הבנתי שגם בשביל האנשים שחילצו אותי זה היה, סוף סוף לנשום אחרי תקופה כזאת". את פניהם של האנשים שחילצו אותה אי אפשר להראות, גם את כל הפרטים על כל מה שקרה שם היא לא יכולה עדיין לספר, אבל היא כבר יודעת שיש רגעים משם שנחרטו בה לעד.
עכשיו היא בבית. מאז שחזרה, חולצו עוד שבעה חטופים. בינתיים בעזה יש עוד 58 חטופים, ויש גם רבים כל כך שאותם כבר לא ניתן להציל, כמו את חברתה הטובה נועה מרציאנו. "כשחזרתי, אז היה לי קשה, שאני פה והיא עדיין שם ופשוט חיכיתי לשמוע ממנה וציפיתי שהיא תחזור גם ושנדבר על זה. להיות עם עוד מישהי שחוותה את אותו דבר כמוני", היא מתארת בכאב.
"היא נפצעה והיא הגיעה לבית חולים, לשיפא, ולפי מה שהבנתי, ממש כאב לה והיה לה קשה ואחד הרופאים פשוט סיים את החיים שלה, הוא החליט. יש לנו סיפור די דומה, רק שהסוף שלה הוא אחר. זה אכל אותי בהתחלה, למה הסוף שלה כזה והסוף שלי ככה? למה אותי תפרו ובי טיפלו והביאו לי משככי כאבים וכאילו, אותה בסוף רצח רופא?"